ויינברג: היום בחרנו שניים מהסנטרים הבולטים בליגה, קארל אנטוני טאונס וג'ואל אמביד. אני הלכתי עם הבחירה הפחות צפויה, שהיא טאונס. הוא שחקן התקפה שלם יותר, מה שמתבטא ב-26.5 נקודות למשחק, 41.2% מהשלוש בכמעט 8 ניסיונות למשחק ויכולת ליצור נקודות בצבע עם 71% בטבעת. יחד עם 4.4 אסיסטים בערב הוא יכול להפעיל התקפה היטב, וההשפעה שלו על התקפת הוולבס הייתה עצומה כשהוא השחקן הטוב היחיד של מינסוטה העונה, להוציא משחק אחד בו גם הוא וגם דיאנג'לו ראסל היו בריאים.

הפוטנציאל ההתקפי הזה נותן לטאונס יתרון. בליגה של היום אנחנו רואים פחות שחקנים פיזיים שחיים על הצבע כשבפלייאוף היריבות מצליחות גם למנוע מאמביד (37% מהשדה ו-17.6 נקודות למשחק נגד טורונטו ב-2019) להשפיע. היכולת שלו למסור ולקלוע מרחוק הופכת אותו למישהו שכמעט לא ניתן לשמור, במיוחד כשתהיה קבוצה טובה מסביבו – כשלאמביד היו את בן סימונס וג'יי ג'יי רדיק לטאונס היו אנדרו וויגינס וג'וש אוקוגי. נוסף על כך, הוא הרבה יותר עמיד מאמביד. אמביד מעולם לא שיחק יותר מ-64 משחקים בעונה ובארבעת עונותיו הראשונות ביחד טאונס פספס 5 משחקים. השילוב בין היכולת להשאר בריא או לשחק לאורך זמן ממושך, כשאמביד עבר את רף 31 הדקות בעונה אחת בקריירה וטאונס בכל אחת מ-5 שנותיו ובין המשחק המגוון בהתקפה נותן לקא"ט את היתרון, גם אם ההגנה שלו פחות טובה.

אלרן: זה שטאונס הוא שחקן התקפי חזק וייחודי ידוע לכל, אך גם לאמביד לא חסר בצד זה, וגם בפלייאוף לעיתים החולשה הייתה בעקבות קבוצה שנבנתה לא נכון סביבו – כמעט ואין בפילי קלעי שלשות טובים, והצבע מאוד עמוס. למרות הבנייה הלא נכונה של הסגל, אמביד נפלא התקפית באופן קבוע כל עונה, גם אם לא בסטנדרטים של טאונס, כשהוא לוקח יותר ריבאונדים בממוצע למשחק ממנו, בנוסף לכך שהוא מגיע לקו בקצב גבוה בהרבה עם 8.7 זריקות למשחק משם העונה לעומת 6.5 של טאונס (כשהאחרון גם קולע באחוזים גבוהים יותר העונה). בנוסף לכך, אמביד גם הראה יכולת הסתגלות לצד כוכבים נוספים, גם אם הם מעט דורכים לו על האצבעות, בניגוד לטאונס, שכבר ראינו את חוסר ההצלחה היחסי שלו עם ג'ימי באטלר (שאיתו אמביד הצליח) וחוסר היכולת להוביל קבוצה בעצמו ככוכב ראשי להצלחה, או לפלייאוף.

וכעת, הדבר המרכזי שבו אמביד עולה על טאונס עשרות מונים – ההגנה. אמביד אחד מהשומרים הטובים בליגה, כשהוא מצליח להוריד מאוד את האחוזים של היריבים, ולעומת טאונס, מצליח לשמור על קו השלשה ולהיות נייד, בניגוד לטאונס שהיריבים קולעים ב-4% יותר מהממוצע שלהם מהטווח כשהוא שומר עליהם. גם נתוני ה-ON/OFF של טאונס בהגנה מזעזעים, כשבלעדיו הרייטינג ההגנתי של הקבוצה משתפר ב-7.5 נקודות, דבר שללא ספק משפיע על התרומה השלילית שלו כשחקן הגנה.

בניגוד לטאונס, ברייטינג ההגנתי ניתן לראות את התרומה העצומה של הנפיל הקמרוני, כשאיתו על המגרש ההגנה משתפרת בלא פחות מ-8 נקודות, כך שניתן לראות מנתונים אלו את ההשפעה העצומה של כל אחד מהם על ההגנה, בצורה הפוכה כמעט לחלוטין – אמביד מוביל הגנה מצוינת, אחת מהטובות בליגה, כשהוא מגן על הצבע ומצליח להיות נייד, בעוד יריבו מזיק להגנה של הקבוצה והיא עדיפה בלעדיו.

ויינברג: קודם כל, קשה להגדיר את העונה של באטלר וטאונס כחוסר הצלחה. במשחקים בהם שיחקו ביחד מינסוטה ניצחה 37 מ-59 (62.7%) לעומת 35 מ-55 בפילדלפיה (63.6%) ובשני המקרים הודחו בסדרה הראשונה בלי ביתיות. אלמלא הפציעה של באטלר מינסוטה כנראה הייתה עושה סיבוב שני כשבסיקסרס יש את טוביאס האריס, ג'יי ג'יי רדיק ובן סימונס. כל הנתונים שהבאת בקשר לאמביד נכונים והוא אכן שומר עדיף יותר בפער משמעותי, אבל זה קורה כשהוא נשאר על המגרש. עד עכשיו, לא כולל 2 העונות בהן לא שיחק, זה לא קרה במספיק משחקים.

מעבר לזה אני חושב שהגעת לנקודה המרכזית של הדיון – הגנה מול התקפה. שים לב לדנבר: גם להם יש את ניקולה יוקיץ', שחקן הגנה רע, אבל הם הצליחו לבנות סביבו הגנה טובה ולהפוך לקבוצה מסוכנת. טאונס אתלט טוב מיוקיץ' והראה פוטנציאל בהגנה שמתבטא ב-1.5 חסימות למשחק לאורך הקירירה. תחלופת השחקנים והמאמנים סביב טאונס פגעה ביכולת שלו לרכוש יסודות הגנתיים ברמה גבוהה בזמן שלאמביד היה מאמן אחד כל הקריירה, ברט בראון, והוא שיחק עם שחקני הגנה טובים יותר מסביבו. ברגע שנראה בנייה מחדש אמיתית במינסוטה, עם ניסיון לבנות הגנה טובה שמסתמכת על קריאת המשחק של טאונס והאורך היחסי, נראה מה טאונס יכול לעשות כמגן.

היתרון ההתקפי עצום. בכל ההיסטוריה של האן.בי.איי יש שלושה שחקנים שסיימו עונה עם מעל 50% מהשדה ו-40% מהשלוש כשהם זורקים מעל 6 שלשות למשחק. אחד מהם הוא סטפן קרי בעונה של ה-73-9, השני הוא דוראנט בעונת האליפות השנייה של הווריורס (כשהוא זורק 6.1 שלשות למשחק; טאונס עם 7.9) וטאונס השלישי, כשהוא מראה את היעילות הפסיכית הזאת באחת הקבוצות החלשות בליגה ולא גולדן סטייט, הקבוצה ההתקפית הגדולה ביותר. כשהוא רק בן 24, שנתיים מתחת לאמביד, טאונס יכול להפוך לאחד משחקני ההתקפה הגדולים בהיסטוריה. לא הייתם מתחילים ממנו פרנצ'ייז?

אלרן: אמנם ציינת פה את הנצחונות והתקופה הטובה יחסית עם באטלר, אבל הבעייתיות עם טאונס נובעת מדברים נוספים, שאחדים מהם ראינו העונה – קודם כל, הנצחונות. מינסוטה הייתה אחת הקבוצות הרעות בליגה, ולמרות זאת, כשטאונס לא שיחק המאזן שלהם היה טוב יותר (10-25 איתו, 9-20 בלעדיו, בנוסף לכך שהמשחקים שניצחו איתו היו קלים יחסית ברובם), כך שבעייתי לטעון שכרגע הוא משפר את הקבוצה, במיוחד לאור התחזקות ההגנה בלעדיו, כך שנראה שישנן פעמים לא ספורות שהוא מביא יותר נזק מתועלת ופוגע בקבוצה, מה שלא אמור לקרות עם כוכב בסדר הגודל שלו.

אמביד שחקן יותר מגוון, אף שטאונס עדיף כנראה הגנתית, ואף בעונה שעברה קלע יותר נקודות למשחק, אך לא רק זה – שילוב של הגנת עילית, התקפה מצוינת וקבוצה טובה מאוד, כשחלק גדול מההצלחה היא הודות לו (במיוחד בהגנה הקבוצתית הנהדרת), מטה את הכף לכיוונו. ואם לא הבאתי מספיק נתונים שיראו עד כמה טאונס הוא חולשה הגנתית, בנוסף לאלה הקבוצה שלו היא הקבוצה שסופגת הכי הרבה נקודות למשחק, וחלק לא מבוטל מזה באשמת האינסטינקטים הרעים שלו בצד זה.

אמנם שניהם בטופ של הסנטרים, אבל אמביד עדיף ללא ספק. טאונס לא נמצא ברמה של יוקיץ', לאור כך שהסרבי מגן טוב יותר ממנו בזכות יכולת מיקום וחכמת משחק גבוהה, בנוסף לאינסטינקטים סבירים בצד זה, ולעומת זאת טאונס מזעזע בצד הזה של המגרש, וכדורסל הוא לא רק התקפה, לכן בסופו של דבר, אמביד עדיף.

מה הבחירה שלכם?

קארל אנטוני טאונס

ג'ואל אמביד

Create your own Quiz